לפני ה-7 באוקטובר, ב"מרכז חוסן" של המועצה האזורית שדות נגב היו 4 חדרי טיפול. אחריו, לצערנו, התעורר צורך בחדרים נוספים. המציאות השתנתה, וזוגות, משפחות, וקבוצות, היו זקוקים למקום בטוח ומכיל – מקום להתחיל בו תהליך של ריפוי.

כשהתחלתי לתכנן ולעצב את תוספת הבניה למרכז הקיים, לא שיערתי כמה השפעה תהיה לפרויקט גם עליי. כחודש אחרי ששרטטתי את הקווים הראשונים, הפכתי לא רק למתכננת אלא גם למטופלת במרכז הזה. ככה מצאתי את עצמי יושבת באחד החדרים הישנים, מדברת על כאב, על פחדים… ובאותם הימים, בין טיפול לטיפול, הייתי קופצת לשטח כדי לפקח על הבנייה החדשה, לבדוק את הצבעים, את החומרים, ואת האור הקטן שנכנס מבעד לחלונות.

האדריכלות והעיצוב – כמו קסם – התחילו להחזיר לי את הכוחות. לראות חדר מתמלא באור, לבחור גוונים חמים ואופטימיים, לתלות תמונות נוף של עוטף עזה והנגב המערבי – כל אלו היו פעולות שהרגישו כמו תיקון. תיקון קטן, אבל משמעותי, בתוך כל הכאוס הזה.

היום, כשאני עומדת מול התוצאה, אני מרגישה גאווה גדולה. לא רק על מה שנבנה פיזית, אלא גם על מה שזה מסמל – צמיחה מתוך השבר וחיים שממשיכים. אני מקווה שבעתיד, המקום הזה, שמשלב היום עצב ותקווה זהירה, ישנה את ייעודו. שאולי, יום אחד, 11 החדרים האלה יהיו בית לפעילויות של שמחה וחגיגת החיים.

עד אז, אני כאן. מתכננת, יוצרת, מחבקת את הדרך ואת האנשים שהפכו את הפרויקט הזה להרבה יותר מעוד מבנה מעוצב – הפכו אותו לתקווה שבנויה מאבן ולב.